חוסיין טוטח נ' קרנית קרן לפיצויי נפגעי ת"ד

החלטה

ביום 2.12.12 ניתנה החלטה ובה נעתר בית המשפט (כב' הרשם, כתוארו אז, מ' בורשטיין) לבקשה לשומת הוצאות בסך של כ- 35,191 ש"ח שהוגשה מטעם הנתבעת, משנדחתה התובענה שלפני לאחר שמיעת ראיות, וזאת משלא ניתנה תגובת התובע, חרף ארכה (להלן: "ההחלטה").

משניתנה ההחלטה התבקש בית המשפט, בהסכמה, לבטלה ולדון בבקשה לשומת הוצאות למקרא תגובת התובע.

התובע טוען, בתמצית, להיעדר יכולת כלכלית, עותר לשלם לשיעורין כל סכום שיושת עליו עקב חסרון כיס, מבקש כי לא יישומו הוצאות לא חיוניות ועותר, לפנים משורת הדין, לחייבו אך בתשלום המחצית השניה של האגרה ושכר הטרחה שהושת עליו בפסק הדין. הנתבעת מתנגדת לבקשה.

התיק הועבר לטיפולי, ומשעיינתי בכלל כתבי הטענות, על צרופותיהם, שוכנעתי כי יש לקבל את בקשת הנתבעת לשומת הוצאותיה במלואה.

נקודת המוצא לשומת הוצאות המשפט, כמשמעותן בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 (להלן: "התקנות"), היא, כי בעל דין זכאי לשיפוי בגין הוצאותיו, ככל שהן סבירות, מידתיות והכרחיות לניהול ההליך. המדובר בהוצאות הריאליות – קרי, אלו שהוצאו בפועל או כאלו שבעל הדין התחייב לשלמן – ואשר היו מידתיות וחיוניות לשם ניהולו של ההליך המשפטי (ראו: תקנה 512 לתקנות, וכן השוו: בג"צ 891/05 תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ נ' הרשות המוסמכת למתן רשיונות יבוא ; ע"א 2617/00 מחצבות כנרת (שותפות מוגבלת) נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה נצרת עלית פ"ד ס(1) 600 והאסמכתאות שם).

קריטריונים רבים עשויים להשפיע על קביעת שיעור ההוצאות שעה שנבחנת מידתיותן וחיוניותן ובהם, כללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי המומלץ), התש"ס – 2000, אופן ניהול ההליך והתנהגות הצדדים, היקף הסכום השנוי במחלוקת, מורכבות ההליך והמיומנות או המומחיות שהצריך ניהולו כמו גם חשיבות העניין לבעלי הדין.

גם לו אניח, כי מצבו הכלכלי או הרפואי של התובע הינו בכי רע, הרי שאין בכך כדי להשליך על בחינת זכאותה של הנתבעת, אשר נאלצה לנהל הליך משפטי שהיה כרוך בשמיעת ראיות, לשיפויה בגין הוצאותיה. הדברים יפים במשנה תוקף בשים לב למיהותה של הנתבעת. ככל שאמנם אין מצבו הכלכלי של התובע מאפשר לו לשלם סכומים, שנפסקו או שייפסקו, חזקה כי יוכל לפעול בהתאם לאפשרויות הפעולה הקנויות לו בדין, לרבות לעניין תשלומם לשיעורין, אולם בעניין זה אין בית המשפט נכנס לנעליה של הרשות המוסמכת האמונה על ביצוע חיובים פסוקים (לעניין זה השוו, למשל: סעיף 84 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז – 1967).

באשר לחובת הראיה הנדרשת כשבבקשה לשומת הוצאות עסקינן ברי, כי על המבקש הוצאות ריאליות להציג ראיות לכאורה בדבר הוצאתן או ההתחייבות לשלמן. כך, למשל, די בהצגת הסכם שכר טרחה על מנת לשמש כבסיס ראייתי לפסיקת שכר טרחה על יסודו (השוו: הודעת נוהל בדבר קביעת שכר-טרחת עורך-דין (6.2.98) פ"ד נא(1), 1). בענייננו, הנתבעת אמנם הציגה לצד בקשתה די ראיות לכאורה לכלל ההוצאות ששיפוי בגינן נדרש, ואף לא ראיתי כי הנתבע טען בפועל כנגד עצם ההוצאה.

באשר למידתיות ההוצאות שהוציאה הנתבעת לשם ניהול ההליך – הוצאות חקירה, איסוף חומר רפואי, שכר טרחת מומחה וטיפולים רפואי בהם נשאה, ושכר טרחת עדים – דומני כי בהתחשב בהיקפו של ההליך עסקינן בהוצאות סבירות ומידתיות, ובמיוחד בהתחשב בתוצאתו (דחיית התובענה), לא ניתן לומר כי איזו מהן לא היתה נחוצה. יש לזכור כי עסקינן בהליך שבמסגרתו מונו מומחים רפואיים, נוהלו שישה דיונים במעמד הצדדים ונשמעו ראיות לרבות עדים מטעם הנתבעת (ותיק בית המשפט אוחז חמישים ושבעה עמודי פרוטוקול). בנסיבות אלה, ובמיוחד בהתחשב בהיקף הראיות שנשמעו, לא ניתן לומר, ככלל, כי ההוצאות שהוציאה הנתבעת היו בלתי מידתיות. ממילא, שעה שטענת התובע היתה כוללנית גרידא ולא התייחסה להוצאה קונקרטית כזו או אחרת, הדברים מקבלים משנה תוקף.

באשר לעתירתו הנוספת של התובע, לפיה יימנע בית המשפט מלשום את ההוצאות בערכן הריאלי, הרי שהדברים אינם עולים בקנה אחד עם הדין הנוהג, הן בהקשרה של פסיקת הוצאות משפט כמפורט לעיל, והן ביחס לכלל היסודי, לפיו חיוב כספי יש לפסוק בערכיו הריאליים (בכלל זה ריבית – שאיננה ריבית פיגורים – ואשר הינה חלק מן המנגנונים שנקבעו לשמירת ערכו של החיוב הכספי). גם בהקשר זה, שעה שהתובע ביכר להסתפק בטענות כלליות, שלא לפי שורת הדין, ולא הציג הנמקה של ממש לבד ממצבו הכלכלי הנטען לשאלה מדוע אין לחייבו בתשלום הוצאותיה הריאליות של הנתבעת, דין עמדת הנתבעת להתקבל, ודין עתירתו הנוספת של התובע בהקשר זה להידחות.

כלל האמור לעיל מובילנו למסקנה כי דין בקשת הנתבעת לשומת הוצאותיה כפי שהוגשה ביום 10.9.12 להתקבל, וכך אני מורה.

ניתנה היום, י"א אב תשע"ג, 18 יולי 2013, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: